theater-performance

"בלילה ההוא"

קהילה כותבת |15/11/2018|47
שיתוף פוסט

במסגרת התערוכה 'לונדון בירושלים' שהציגה במוזיאון, עלה בחלל התערוכה מופע התיאטרון 'בלילה ההוא' - מופע תיאטרון תלוי מקום המחזיר אותנו אל ימי המנדט הבריטי, ומציג את ירושלים כפי שלא הכרנו. בלילה אחד, במועדון הארחה נחשק בירושלים של ימי שלטון המנדט הבריטי, נפרשת יריעה פוליטית, חברתית ותרבותית של אותה תקופה. הקהל שמוזמן אל הבר, מוצא את עצמו במרכז ההתרחשות, כשסבבו נרקם סיפור ירושלמי שלא נכנס לדפי ההיסטוריה. ישבנו עם הבמאית מאיה בואנוס לדבר על יצירה, ירושלים של אז והיום, ועל מקומן של תרבות ומאחורי הקלעים בעיצוב מדיניות. 

בלילה ההוא: תאטרון תלוי מקום במוזיאון מגדל דוד

בשנות הארבעים אנחנו יכולים להבחין בהקמתם של מועדני הארחה בערים השונות שמטרתם הייתה "לטפח יחסים טובים ולהקנות רשמים שיישארו שמורים בלבם לעתיד לבוא בשובם לארצותיהם". צילום: ריקי רחמן

ספרי לנו על הרעיון שעומד מאחורי "בלילה ההוא"

ההצגה ״בלילה ההוא״ היא הצגה מוזיקלית, שמתרחשת בימי המנדט הבריטי ומציגה את ירושלים באור מעט שונה ממה שבהכרח הכרנו וחשבנו על התקופה הזאת. הקהל שמגיע, מוזמן למעשה למועדון בו חלק מחלל ההתרחשות. מבעד ללילות המועדון נפרשת בפנינו היריעה הפוליטית, החברתית והתרבותית של אותה תקופה. כפי שד״ר דניאלה רייך מציינת במחקר שלה. מועדני ההארחה היו למעשה צינור הסברה משמעותי, לא פחות מהמאמצים המדיניים האחרים, והפעילים המרכזיים באותם מועדנים, היו למעשה פעילות. נשים ניהלו את המרכזים השונים ועמדו בראש הפעולות השונות במסגרת אירוח החיילים הזרים.

מתוך המפגש היומיומי הזה, שעליו מבוססת ההצגה, החלו להרקם מערכות יחסים באופנים שונים. לרבות תופעות הזנות, או מפגשים לצורך ריגול. אבל היצירה שלי מתמקדת בתופעה הרחבה יותר והיא מערכות היחסים שפשוט צמחו מתוך המציאות. מערכות יחסים שספגו ביקורת קשה מצד החברה היהודית, או לעתים התמודדו הנשים עם נידוי או פעולות אלימות אף יותר, שחלקן נגמרו ברצח האישה. כך, ההצגה נעה בין ההיבטים השונים של התקופה, בין התרבות וסגנון הבילוי האנגלי לבין קשיי היומיום, האלימות ורוחות המלחמה שמנשבות מחוץ למועדון ומאיימות להיכנס פנימה.

מאיפה הגיע השם למופע - "בלילה ההוא"?

האמת שהשם הגיע רק לאחר שכתבתי את הטקסט. השם נועד לחשוף את הקהל ללילותיה של ירושלים, לילות מורכבים שמכילים בתוכם יופי וכיעור. לילות, שרק מהם, מתוך חסות החשיכה יכולים להציף את הסיפורים שנדחקו הצידה מדפי ההיסטוריה שלנו. עבורי, עצם השם שואל על מקום הנשים בחברה הישראלית אז, שכן הוא אמנם ממקד אותנו לנקודת זמן, אך אינו אומר לנו מעבר ומתוך כך מעניק את התחושה שיש כאן סיפור שטרם נשמע, סיפור שנסתר מהעין. 

בלילה ההוא: תאטרון תלוי מקום במוזיאון מגדל דוד

סיפור של נשים שנשלחו על ידי היישוב כדי לבסס יחסים טובים עם הבריטיים וגונו על כך בהמשך. צילום: ריקי רחמן

איך היה תהליך העבודה על המופע, איך עבדת על התחקיר?

לרוב כשאני עובדת על הצגה, תהליך העבודה מתחיל מבחירה בנושא ומחקר אודותיו, ואילו כאן התהליך היה אחר ונבע במידה רבה מהמפגש עם חלל התערוכה. מהרגע הראשון שפסעתי פנימה ידעתי במה אני רוצה לעסוק, החלל הקיים הכתיב חוקיות משלו והסיפור נרקם כמעט מיד. בדרך כלל פיענוח העבודה בחלל – עולה אצלי רק בשלב מאד מתקדם של תהליך היצירה, ואילו כאן, החיבור בין מופע תיאטרון חי לחלל תערוכה עודד ליצור חוויה תיאטרלית ייחודית ואחרת, והעלאת המופע כחלק מחלל התערוכה אפשר לי לצלול אל התקופה המרתקת ההיא וזהו הנתון המרכזי שהכתיב את מהלך המופע. מכיוון שהעיסוק המרכזי שלי הוא תיאטרון דוקומנטרי, כמו בכל תהליך אחר, התחלתי לחקור את הנושא.
הגעתי לד״ר דניאלה רייך שכתבה את התזה שלה של היחסים שבין נשים יהודיות לחיילים הבריטים והיא חשפה אותי לעולם שלם שלא הכרתי. הבנתי שיש כאן סיפור נרחב הרבה יותר - שזהו לא רק סיפור על התבוללות כפי שההיסטוריה אולי הייתה רוצה שנחשוב, אלא סיפור של נשים שנשלחו על ידי היישוב כדי לבסס יחסים טובים עם הבריטיים וגונו על כך בהמשך. סיפור על נשים שביקשו לתרום למפעל הציוני ולהקמת המדינה ועשו זאת בדרכים שלא זוכות לאותות ומופתים או אפילו אזכור. ברגע שהבנתי שקיים כאן נושא חברתי בוער – לצד היופי, התרבות והמוזיקליות – הבנתי שעליי לעסוק בכך. הבנתי שעליי לחקור את מעמד הנשים בשנים האלה ואת המפגש המרתק והקשה שלהן עם החיילים הזרים.

בלילה ההוא: תאטרון תלוי מקום במוזיאון מגדל דוד

סיפור על נשים שביקשו לתרום למפעל הציוני ולהקמת המדינה ועשו זאת בדרכים שלא זוכות לאותות ומופתים או אפילו אזכור. צילום: ריקי רחמן.

למה בחרת להתמקד בנושא של הקשרים בין נשים יהודיות וחיילים בריטיים?

הייתה לי מורת תיאטרון שאמרה לנו פעם ש ״צריך לתת לפנסים סיבה להתאמץ״. כלומר, צריך לתת להם סיבה שבגללה אני מבקשת מהם להאיר את ההצגה הזאת. ולכן, כל הצגה צריכה להציג שאלה מרכזית, שאלה שבוערת בי, שאלה שמטרידה את מנוחתי, שאלה שבעיניי עלינו לעסוק בה היום כחברה – גם אם זה קרה לפני שנים רבות. בתקופה בה אנו דנים מדי יום במעמד האישה בחברה הישראלית, באלימות כלפי נשים, באצבע המאשימה ובמיאוס בכל אלה, אני חושבת שאנחנו צריכים להבין את המקור שהוביל אותנו לנקודה הזאת. מתוך סיבה דומה, יצרתי את ההצגה ״דין סוטה״ שעוסקת בקשר שבין תקיפות מיניות וטקסי טהרה ומתוך כך שואלת על מקור האצבע המאשימה כלפי הקורבנות בחברה הישראלית. כאן, אני אמנם לא עוסקת בתקיפות מיניות וגם לא בהלכות טהרה, אבל אני וודאי טוענת כי היחס שהתבסס כלפי נשים בשנים האחרונות של המנדט הבריטי ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוכח ביחס כלפי נשים עד היום.

מערכות היחסים בין הנשים היהודים לחיילים הבריטים, ובכלל נושא ההתבוללות, הוא נושא נפיץ שיכול ללמד אותנו על המקום שהנשים הללו תפסו בחזית מצד אחד ועל הגנאי והאלימות כלפיהן מצד שני. מערכות היחסים הללו יכולות ללמד אותנו על החיים בירושלים, יותר מכל סיפור מחתרתי אחר, חשוב ככל שיהיה, מפני שדרך מערכות היחסים אני יכולה לגלות על החלומות שלהן, על המחשבות שהטרידו אותן ועל הניצול והשימוש שנעשה בהן.

ספרי לנו על פרט מעניין שגילית בתחקיר והפתיע אותך

הפתיע אותי לגלות את סוגי התפקידים שביקשו מנשות התקופה ונוסף לכך כל המנגנון של וועדות ההארחה הוא משהו שלא הכרתי לעומק והפתיע אותי בהיקפיו. אני לא חושבת שישנו פרט אחד שבהכרח תפס את תשומת ליבי בתחקיר, אלא עצם הניגודים החריפים שהתקופה הציגה דרך מנגנון ההארחה היה עבורי הגילוי המשמעותי. ניגודים שנעו בין היומיום לאירועי הקיצון, בין החגיגיות לקשיי המחייה, בין השליחות לגנאי ובין החברות לפילוג. בעיניי, שנות המנדט הן שנים מרתקות ומורכבות, שההצגה – דרך אמצעיה השונים מנסה להביא לבמה.

השארת תגובה

פוסטים נוספים שיעניינו אותך