food

שמור לי עליה

עדי נמיה-כהן, עדנה עסיס |13/04/2022|69
שיתוף פוסט

במשך שנים היתה ירושלים מוקד העליה לרגל בחג הפסח, ועד היום בחג היא מלאה במבקרים שבאים לסייר, להנות מהאויר, האוירה והאביב. לכבוד החג שירושלים היא במרכזו רצינו לבדוק כיצד נערכו תושבי ירושלים לחג הפסח? 

לשם כך פתחנו בסקרנות את הספר "דרכי ציון" של ר' משה פוריית. פוריית היה סופר סת"ם מפראג שעלה לירושלים בסוף שנת שפ"ב (1621) בעקבות הרב ר' ישעיה הלוי הורוויץ (השל"ה). לאחר כמה שנים בירושלים הוא נסע לאירופה על מנת לאסוף תרומות לפרנסתו. כאמצעי לאיסוף תרומות הוא הדפיס בשנת ת"י (1650) את ספרו "דרכי ציון" - ספר המשמש כמדריך ל"עולה החדש" לקראת עליה והתיישבות בעיר הקודש ירושלים. הספר נכתב ביידיש לקהל הקוראים היהודים המתכננים לעלות לארץ, ומטרתו היתה לחסוך מאחרים את הטעויות שפוריית עצמו עשה בשל חוסר ידיעותיו, והוא מבקש להקנות לעולים מניסיונו האישי. בזכות השילוב בין סקרנותו כ"עולה חדש" לבין הידיעות שצבר בשנות מגוריו בירושלים, הספר מהווה תיאור מרתק של חיי היום יום במחצית המאה השבע-עשרה. ספרו של פוריית תורגם מיידיש לעברית על ידי י.ד. וילהלם ונערך ופורסם על ידי אברהם יערי בקובץ "מסעות ארץ ישראל". בספר זה פוריית כותב כי:

"על כל אחד לדעת מתי לקנות צרכי בית ומתי מצוי כל דבר בשפע ובזול. עת לקנות חיטה בתמוז ובאב... קמח לפסח מכין כל אחד לעצמו, אבל יש גם קמח לפסח בשוק. רוב האנשים קונים את החיטה בתמוז ותולים אותה, שלא תהא לחה ושלא תנבוט, ומי שקונה אותה בחורף או לפני הפסח, עליו לבדוק אם לא היתה לחה". (משה פוריית, מסעות ארץ ישראל (יערי), עמ' 281)

פוריית מספר לנו קודם כל שלכל מוצר מזון, יש זמן בו הוא מצוי בשפע ובזול. כך, את החיטה כדאי לקנות בחודשי הקיץ – תמוז ואב. על אף שיש קמח לפסח בשוק, בירושלים היה נהוג שקמח למצות הפסח, כל אחד מכין לעצמו בתהליך שהחל בקיץ עם קניית החיטים בתמוז. את החיטים היו תולים בבית כדי לשמור עליהם מפני לחות ונביטה. השמירה מפני הלחות והנביטה היא זו שזיכתה את המצה המופקת בהם בשם "מצה שמורה".

1
שוק בעיר העתיקה 1900 (ויקישיתוף)

עת קציר החיטים הגיעה

על ההכנות לפסח, ובייחוד על הכנת המצה השמורה, נכתבו במאה ה-19 כתבות בעיתונות הירושלמית שפותחות לנו צוהר להכרת חיי היום יום של תושבי ירושלים, ולמנהגים שהלכו ונעלמו עם התפתחות תעשיית המזון והשינויים בתנאי החיים – ובהם, הכנת המצה השמורה. בכתבה שפורסמה בעיתון 'הלבנון' מתאר המחבר את קציר החטים למצות השמורות, ולדעת המחבר תהליך זה הוא לא פחות מעבודת פרך.
בחודשי הקציר יצאו את העיר העתיקה חבורות של יהודים, לכפרים הערביים סביבות ירושלים – ביניהם, חיזמה. בחוזה שסודר "בנימוס", הסדירה כל חבורה מראש עם הפלאח את עבודת הקציר, הכוללת את חביטת השיבולים החדשות בשדה, ואת גובה התשלום. למרות הסדרת הקציר, ולמרות שיצאו היהודים בחבורות מונה המחבר את שלל הדרכים – היצירתיות יש לומר – של הפלאחים להערים על היהודים בדרכים שונות ומשונות, ולערבב בערמת החיטים שזה מכבר נקצרו, חיטים ישנות שכבר נדושו – ואם כך, המצות לא יחשבו למצות "שמורות".

"לחוקה בישראל כי החרדים למצות ה', יאפו המצות מחטים השמורים מעת הקציר, ואחינו היושבים על אדמת ה' רובם ככולם אך מחטים כאלה יאפו את המצות... הנה באכילת מצה שמורה משעת קצירה יש די זכר גם לעבדותינו במצרים, כי כמוה עבודת פרך היא הכנת החטים חטים שמורים מעת הקציר באה"ק. בטרם בא עת הקציר, יתחברו כששה אנשים ויחד יבקשו למו פלאח אחד או שניה ויעשו עמו חוזה כתוב וחתום כנימוס, כי בבא עת הקציר יקצור להם משדהו קציר חטים ובמטה יחבוט השבלים. ובבא יום המוגבל יצאו כולם הכפרה לעמוד על הקציר, ואיש יהודי לא יצא,לא לבד מפני היראה פן יקראנו אסון, כי גם מפני שכבר הורה הנסיון שמן הנמנע כי איש יחידי ואף שנין גם אם יהיה מלאים עינים יוכלו לשמור על הפאלאחין לא יתנו בתוך האלומות אשר קצרום עבור היהודי מהחטים שכבר אתם בבית; לא כי כונתם להכשיל את היהודי, כי זה לא דרכם שמה, רק בעבור, כי מנהגם לדוש קציריהם בשור וחמור, והיהודי יתנה עמו כי במטה יחבוט קצירהו, ועל כך ערום יערימו הפאלאחין לתת בתוך השבלים חטים שכבר נדושו..." (הלבנון, 23/04/1865)

1
קציר בירושלים. צילום: יעקב בן דב. (ויקימדיה)

הקמת בית הספר החקלאי העברי 'מקווה ישראל' (1870) מסמלת נקודת מפנה עבור תושבי ירושלים, משהוצעה אפשרות חלופית לקציר חטים "עבריות", שהפחיתה את הזדקקותם לפלאחים הערבים, וכך נכתב בכתבה שפורסמה בעיתון חבצלת בשנת 1872:

"ביום עש"ק [ערב שבת קדש] ר"ח [ראש חודש] סיון הלך [הלוך] הלך הרבני ר' חיים שמערלינג ובניו נ"י [נרם יאיר] לקצור חטים במקוה ישראל שמורים למצות, וכן הודיעו האדון הנכבד ה' נעטטער [קרל נטר] נ"י אם יחפצו הרבנים שבירושלים (בשנה הבאה) לקצור חטים למצה שמורה יכולים לשלוח אנשים נאמנים לקצור כאות נפשם ובמקח זול כהשער שבשוק למען יוכלון גם העניים לאכול מצה שמורה" (חבצלת, 14/06/1872)

החטים שקצרו ר' שמערלינג ובניו בשדות 'מקווה ישראל' היו חטים שגודלו בידי תלמידים יהודים חקלאים ראשונים בבית הספר, ב"תקוה גדולה... כי נערי בית הספר יגדלו והיו לאנשים". לאחר הקציר של שנת 1872, קרא קרל נטר לרבני ירושלים שבשנה הבאה יוכלו לקצור את החטים למצות השמורות במקוה ישראל, ובמחיר זול כך שיוכלו לספק מצות שמורות לכל דכפין. אל אספקת המצות וצרכי החג לעניים, נשוב בהמשך.

עם הקמת המושבות היהודיות בעלייה הראשונה (1903-1882), יכלו תושביה היהודים של ארץ ישראל לבחור לרכוש או לקצור חטים שגודלו בידי יהודים, ולחסוך לעצמם את עוגמת הנפש ועבודת הפרך הכרוכה בהתקשרות עם הפלאחים כפי שהם מתוארות בעיתונות הכתובה. ואכן, מודעה מקיץ 1884 שפורסמה בעיתון החבצלת, מזמינה את ציבור הירושלמים לרכוש חטים למצות שמורות מידי האדון שלמה בן ר' חיים יעקב ממאיינשעט [קבוצה של כ-30 משפחות ממוינשט, רומניה, היו ממקימות המושבה ראש פינה] הכוללת "תעודת כשרות" המעידה שהחטים שמורות ומוקפדות:

"לאחינו בירושלם,
איש נכבד משארי אחינו הלקוניסתים [המתיישבים] בראש פינה בא הנה בשבוע הזה ויבא אתו חטים שמורים משעת קצירה על האופן היותר נעלה, והחטים טובים ונעלים מאד, ויבדו תעודה מב"ד [בית דין] הצדק והקאמיטאט [המועצה?] כמבואר הלאה, לכן לאלה הרבים ב"ה בעיקר קדשנו הנזהרים לאכול בכל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה אגיש בקשתי לקנות מאת האיש הזה סחורתו, ולחזק ידים רפות, ידי עובדי אדמת ישראל בארצנו הקדושה, האיש שוכן בבית ר' גדליה כהנא בבתי הר' ניסן ב"ק מחוץ לשער שכם." (חבצלת, 29/08/1884)

1
שורת קוצרים נושאי חרמשים במקווה ישראל, אוסף צילומים של הצלם זולטן קלוגר, ויקימדיה

מהרו, לושו ואפו מצות

עכשיו כשאנו יודעים על המקורות השונים לרכישת חטים שמורות, נחזור לתהליך הכנת המצות בירושלים. את החטים לקחו היהודים לטחינה בטחנות הקמח בעיר שהיו בקרבת הרובע היהודי. את תהליך אפיית המצות בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19, מתאר פנחס גראייבסקי:

"לפני חמשים-ששים שנה היה רק תנור אחד צבורי לאפיית מצות בירושלים, ב"חצר הכולל" לעדת האשכנזים, פרושים וחסידים. (אחת החצרות העתיקות, ברחוב הארמנים, שהכילה שלשים דיירים מחשובי טובי העיר. גם הורי גרו שם...). בעלי המאפיה היו שוכרים את התנור הזה מאת הועד הכללי שנה שנה, וכבר בחודש שבט החלה התנועה ורבתה התכונה בהבאת העצים ויתר הדברים הנצרכים לאפיית המצה. הכינו וסדרו את האבנים הגדולות החלקות, במדת מטר, שעליהן ערכו את המצות; המעגלת מנחושת קלל ושאר הכלים המקבלים הגעלה.
ממחרת הפורים, בבוקר השכם, החלה האפיה של הצבור ושל יחידים בעלי "שמורה" – המדקדקים, החסידים, החרדים ביותר, לא אכלו "מצה בלתי", זאת אומרת: "לא שמורה", מחטים שלא נשמרו בשדה מזמן הקצירה. והמהדרין מן המהדרין היו מדקדקים לאפות את המה דווקא "בתנור הראשון", לאמר: מיד אחרי אשר הוגעל התנור והכלים, בטרם אפו אחרים.השומרים שהועמדו ע"י הבד"צ עמדו על היום בבית המאפיה, לשמור על הנקיון וטהרת הכלים, על הזהירות ועל הזריזות... לפני שקיעת החמה היו באים הרבנים ויחידו סגולה להכין בעצמם את ה"מים שלנו" בכדים מיוחדים, מעוטפים, מכוסים וקשורים בבד לבן.
עבודת אפיית המצה בערב פסח אחר חצות (זמן הקרבת הפסח) נעשתה רק על ידי גברים, כולם מלובשי בגדי יו"ט ובעת האפיה אמרו הלל. המצות האלו נקראו "מצות מצווה" ונועדו להערכת הסדר. מנהג קדום הוא, עפ"י "תקנות ירושלים", שהכולל מחלק בערב פסח "מצה שמורה" לעניים חנם, למען יועלו גם הם לקיים מצות אכילת מצה ב"מצות שמורות"..." (פנחס בן יאיר (לבית גראייבסקי), "מנהגי חג הפסח לפנים בירושלים", העולם, 25/03/1937).

מדבריו של גראייבסקי ניתן ללמוד כמה דברים, והראשון שבהם הוא העיסוק לאורך השנה כולה במצות השמורות לחג הפסח, כפי שראינו החטים שנקצרו בחודשי סיון ותמוז, נמכרו בירושלים בשלהי הקיץ. מחודש שבט, החלו להכין את התנור היחיד שהיה ברובע היהודי ולהכשירו לחג הפסח, על אבני האפייה שבו, ועל כלי הנחושת שעברו הגעלה. לאחר פורים, החלה האפייה עצמם במשך חודש ימים, כשהתנור נתון תחת שמירת הבד"צ. גראייבסקי דן במנהגים השונים – שכולם מראים על אדיקות ורצון לדקדק במצווה – אם בהכנה אישית של ה"מים שלנו" כלומר, מים שאובים ששהו לילה שלם בכלי מכוסה בד, ואם באפייה הראשונה בתנור לאחר הכשרתו. גראייבסקי גם מספר כי בערב פסח אפיית המצות נעשתה רק על ידי גברים, זאת ככל הנראה בשונה משאר הימים שלפני הפסח, שנערות ונשים היו שותפות במלאכת הכנת המצות (כפי שמתאר יקותיאל ליב עליאן, "על דבר המאשין של מצה", הלבנון, 06/09/1876).

1
קובי גדעון, 2013. לע"מ

כפי שראינו במקורות השונים, כחלק מן העזרה ההדדית, היה סיפוק "מצות שמורות" לעניים, אחת החברות שסייעה במה שאנו מכנות כיום "קמחא דפסחא" היתה חברת "עזרת נדחים: לתפארת משה ויהודית" מונטיפיורי. בדו"ח שנתי של החברה שפורסם בעיתון חבצלת בשנת 1888 מתוארת העזרה לעניי ירושלים:

"גם השנה הזאת הוצאנו גורלות למצה; אספנו נדבות פעה"ק [פה עיר הקודש] וחוצה לה למען עוזר לעניי עם למצה. וחסדי ה' עלינו גברו ויכולנו להעמיד שער המצות על מחיר זול מאד, חלקנו מצה ב ח נ ם לעניים היותר נצרכים, וליתר עניי עירנו מכרנו בזול לאיש איש כפי ערכו." (חבצלת, 22/06/1888)

נוסף על המצות, חברת "עזרת נדחים" חלקה לעניים בשר ויין לחג הפסח ופחמים לחודשי החורף.

הכנת המצות השמורות, מאכל סמלי בעל משמעויות מרובות שנאכל בליל הסדר (ואצל חלק מהמדקדקים לאורך כל שבעת ימי חג הפסח) היה תהליך ארוך ונוכח בבתים - שקי החטים שנשמרו מהלחות, בשווקים, במאפיות וברחובות העיר. הדקדוק בפרטי הכנת המאכל הסמלי של החג, יצרו מפגשים אנושיים בין יהודי ירושלים לערביי הכפרים הסובבים, ובין בני הישוב הישן לבני הישוב החדש. עם מפנה המאות, העליות הראשונות, הקמת השכונות החדשות מחוץ לחומות, רוחות של שינוי נשבו בעיר, מתנור אחד בלבד, נפתחו מאפיות חדשות, ומלאכת הכנת המצות אט אט הפכה למתועשת יותר ודומה לזו שאנו מכירות היום.

פוסטים נוספים שיעניינו אותך