אין חג בלי סעודה, אבל השאלה אם סעודה בחנוכה היא חובה (כמו למשל בפסח או ראש השנה) או רשות, דנו והתחבטו רבות חכמינו לאורך הדורות. בין אם רשות ובין אם חובה, בתפוצות השונות כמעט ולא התקבלו במנהג ובפולקלור מנות מיוחדות לסעודה בחנוכה, והחג החנוכה נותר כמעט חסר במסורות אוכל בהשוואה לחגים אחרים.
עם הזמן התפתחו מספר מאכלים שאנו ממשיכים לאכלם בימי החג והם הסופגנייה, הלביבות (לאטקעס), וכן מסורות שונות של מאכלי גבינות, שהתפתחו בהשראת פועלה של יהודית. הסופגניות ולביבות נקשרו לימי החנוכה בגלל נס פך השמן ומכאן שאוכלים מאכלים נוטפי שומן ומלאים בקלוריות. יהודים אשכנזים מכירים היטב את הסופגנייה ויש הטוענים שמקורה בעוגה הגרמנית ה"ברלינר", (שנמכרה בירושלים בין השאר במגדניית מעדן) יהודים יוצאי טורקיה נהגו לאכול את הלוקמה או הלוקמדס (אם הם ישבו באזור יוון), יהודי מרוקו וצפון אפריקה את הספינג', ואילו יהודי תימן נהגו לאכול את הזאלבייה. המשותף לכל המאכלים הללו שהם מבוססים על בלילות בצק שטוגנו בשמן עמוק ונאכלים חמים ומתוקים.
במאה האחרונה גם בירושלים נוהגים לאכול את כל המאכלים הללו, וכמו יתר ערי הארץ התברכה העיר במסורות אוכל חדשות, מסיבות חנוכה, נשפים ותהלוכות לפידים כחלק מנסיונות עיצובה של תרבות לאומית יהודית בארץ ובמדינת ישראל. אבל מסורות אחת שכמעט נשכחה הייתה של הקהילה הספרדית בירושלים, זו שהייתה מכונה "המירנדה דה חנוכה". מירנדה בספרדית יהודית (לאדינו) פירושה חגיגה, ועליה מספרים וכותבים ילדי ירושלים הספרדים בספרות הזכרונות ובעיתונות המקומית.
על מסורת זו כתב יעקב יהושע, הסופר הירושלמי בן העדה הספרדית דוברת הלאדינו:
"לפעמים נערכה ה"מארינדה" בחצר התלמוד תורה. וכדי לשמח את הילדים השתתף בה גם הנוער היהודי ה"שבאב" בריקודים נלהבים. על ראשיהם נשאו "סיניס", מגשי נחושת גדולים, מלאים "אבאס אי ארוז", שעועית ואורז, זה היה המאכל הלאומי שכה אהבנו בילדותנו, ושאף היום משתוקקת נפשנו אליו לפרקים ... לפעמים הכינו את האורז והשעועית מבעוד יום וטעמם היה כטעם החמין בימי שבתות. הקדרות הגדולות היו מונחות על גבי אש קטנה במשך כל הלילה. ביום זה כאילו נפלו המחיצות בין ה"חכמים" לבית תלמידיהם אשר לא פחדו פן "תעוף" לה הרצועה פתאום ממקום מושב החכמים ותיפול על פניהם או על כתפיהם. כל אחד קיבל את ה"פתיקה", פיתת הלחם הקטנה והטעימה, ואת מנת האורז והשעועית, ולקינוח סעודה גם את ה"לעקעך", זו העוגה האשכנזית שהפכה להיות בת-בית בכל מסיבה וחגיגה של בני העדה הספרדית ..." (יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה חלק א', עמ' 46-47)
כך היו תלמידי התלמוד תורה הספרדי, הולכים בין בתי הרובע היהודי, ושרים בלאדינו שיר מיוחד לכבוד החגיגה. הם היו עוברים בין הבתים ואוספים מנשות השכונה מצרכי מזון. לעיתים היו מתכנסים עם המורים באחד מבתי הכנסת שבארבעת בתי הכנסת הספרדיים ושרים יחדיו ומשם התהלוכה הייתה ממשיכה לכיוון חצר התלמוד תורה הספרדי בו למדו.
גם יעקב אלעזר בן העדה הספרדית שהתגורר ברובע היהודי כתב על חגיגת החנוכה:
"ועוד מנהג יפה היה בירושלים שנהגו לרכז ילדים ונערים ביום השמיני של חנוכה – יום חנוכת המזבח – ולחלק להם פיתה עם צלחת אורז ושעועית. מזון זה נאסף על ידי תשב"ר (תנוקות של בית רבן) ומוריהם שהסתובבו בבתים ואספו את הפריטים, וכנגד כל מיצרך שנתרם להם, היו שרים, בלדינו, ברכה לילדי בעלת הבית התורמת. היה זה יום שכולו טוב, יום של שיוויון בין כל ילדי העיר העתיקה." (וסרטיל א., (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים, 1996 עמ' 324)
ליהודים הספרדים דוברי הלאדינו היתה גם מין סופגנייה מיוחדת לימי החנוכה:
"מבין מאכלי חנוכה הטעימים אהבנו את ה"בורמילוס", לביבות העשויות בצק, להבדיל מה"לטקס" שנעשו מתפוחי אדמה. הבצק מעורב בשמרים למען יתפח, הוכן מבעוד יום. הניחוהו בתוך ערבת-נחושת רחבה וכיסוהו בבגדים למען ייחם לו. כך מונח היה הבצק כל הלילה. בשעות הבוקר המוקדמות עמדו אמותינו והכינו ממנו לביבות, לביבות עגלגלות ושטוחות, שטיגנו אותן בשמן וזרו עליהן סוכר דקיק. הלביבות נבלעו בעודן חמות. לכבודן שרים היינו בניגון טעמי המקרא: "ויהי מקץ בורמילוס קון מייל, פרעה לוס אזייה יוסף סי לוס קומייה" [ויהי מקץ לביבות עם דבש, פרעה הכינן ויוסף אכלן]. ואכן לפעמים אכלנו אותן טבולות בדבש. יש והחליפו אמותינו את הלביבות שעשו עם אלו של השכנות, שכן כל שכנה רצתה לטעום מה"בורמילוס" של חברתה כדי לדעת "קומו סאליירון לוס בורמלוס דילה ויזינה", כלומר כיצד עלו הלביבות של השכנה". (יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה חלק א', עמ' 46-47)
ויעקב אלעזר מסביר כיצד מכינים את הלביבה הזו, ואיך אפשר להפחית משמנוניותה:
"על פי רוב הלביבות נעשות מבצק דליל אותו יוצקים בכפית למחבת מלאה שמן רותח. המעוניינים שהלביבה תהיה משומנת פחות, מערבים בבצק ביצים מספר. צורות רבות היו לה ללביבה הספרדית, והיא הייתה שונה מהסופגנייה מרובת הבצק שתמיד היא עגולה. באשר להמתקתה, מתיקותה בסוכר הדק המפוזר עליה. את הלביבות שנעשו מלכתחילה עגולות, בוללים במי סוכר או בסירופ-ענבים". (וסרטיל א., (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים, 1996 עמ' 323)
שנים מאוחר יותר, בשנת 1989 לאחר איחוד ירושלים נעשה ניסיון להחזיר את המסורת של בני העדה הספרדית. בעיתון הספרדי "במערכה" כתב יעקב אלעזר:
"מאות בשנים נהגו רבני הספרדים בירושלים לכנס תלמידים שבעיר בארבעת בתי הכנסת ריב"ז (רבן יוחנן בן זכאי) וביום נר שמיני של חנוכה הדליקו את הנרות בשמחה בששון, בשירה ובזמרה. הרבנים והעסקנים דרשו והסבירו ערכו של נס חנוכה בהלכה, במסורת, בהגדה ובהוי, ותוך שירה בציבור חלקו לכל התלמידים פיתה ומנת אורז עם שעועית בטכס חגיגי שנקרא בספרדית "מרנדה" שמובנה חגיגה כוללת כבוד". (אלעזר י', במערכה, כ"ח (337): 1989 עמ' 22)
ילדי הרובע היהודי היו יוצאים כבר בראשית חודש כסליו לרחובות וסמטאות הרובע ושרים ומרקדים. להם היה שיר מיוחד לאירוע זה אותו היו שרים בלאדינו. על שכמם של הילדים היו שקי בד ובידיהם פחי שמן אלה נועדו לאסוף את המצרכים שהיו נשות השכונה מחלקות לילדים שהיו דופקים על דלתי בתי התושבים. הם היו מקבלים אורז, קמח, שמן, בצלים, שעועית ועוד.
"השנה החליט ועד העדה הספרדית ועדות המזרח בירושלים, בשיתוף עם המחלקה לתרבות תורנית של עירית ירושלים ותנועת "יד לראשונים", לקיים את טקס "המרנדה" בהדלקת נר שמיני של החנוכה ביום "זאת חנוכת המזבח" בבית הכנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי".
למרות הניסיון להחזיר עטרה ליושנה, 'המרנדה דה חנוכה' איננה נחגגת עוד בירושלים. מנהגי אוכל ישנים מתחלפים בחדשים, חלק מהמסורות זוכות להשתמר ובחלק נעים להיזכר. אבל אם חשקה נפשכם השנה לטעום קצת מטעמה של המירנדה דה חנוכה, תוכלו להכין את האבס קון אורז (שעועית עם אורז) בבית בעצמכם.
השארת תגובה